תולדות רשב"י

תולדות התנא האלקי רבי שמעון בר יוחאי זיע״א

בני ביתו ותלמידיו, ומעלת העוסקים בתורתו הקדושה

קונטרס זה נועד לקרב את הלב אל התנא האלקי רבי שמעון בר יוחאי זיע״א, הבוצינא קדישא. לוקטו בו בקיצור עיקרי תולדותיו כפי שהם מפורשים בדברי חז״ל בש״ס ובמדרשים ובזוהר הקדוש, בני ביתו ותלמידיו, ודברי רבותינו בגודל מעלת העסק בתורתו הקדושה.

כל דבר הובא בשם אומרו ומקומו מצוין בסוגריים. ובמקום שלא נמצא לנו לשון הדברים בבירור, הבאנו את תוכנם בלבד והצבענו על מקומם. ובמקום שנחלקו בו הספרים — הבאנו את הדעות כולן.

ותכלית הכל — כמו שכתב בעל ״מדות רשב״י״ על ספרו, ״למען ילמדון בו יום יום, לעורר זכותא דרשב״י, אשר זכותו מקיים עלמא עד דייתי מלכא משיחא״.

רבי שמעון בר יוחאי היה מגדולי התנאים בדור השני שלאחר חורבן הבית, בימי השמד הגדול של מלכות רומי שלאחר מפלת ביתר, בדורו של רבי עקיבא ותלמידיו. נולד בארץ הגליל, ובה היה עיקר מקומו ופעולתו, ושם נאסף אל עמיו זקן ושבע ימים ונטמן בכפר מירון. שמו נזכר במשנה ובברייתות פעמים לאין מספר, וכל מקום שנאמר ״רבי שמעון״ סתם — הוא רבי שמעון בן יוחאי (רש״י שבועות ב ע״ב).

תיכף אחר נישואיו — ״בשילהי הלוליה דרבי שמעון״ — הלכו הוא ורבי חנניה בן חכינאי ללמוד תורה אצל רבי עקיבא בבני ברק, ״ושהו שם שלש עשרה שנה״, ורבי שמעון היה משלח ויודע מה בתוך ביתו (ויקרא רבה כא, ח; ועיין כתובות סב ע״ב). ורבי עקיבא היה קורא לו ״בני״ (מעילה ז ע״א).

ומסירות נפשו לתורה ניכרת אף בשעה שנחבש רבי עקיבא בבית האסורים על שעסק בתורה ברבים. בא אליו רבי שמעון ואמר לו: למדני תורה. אמר לו: איני מלמדך. אמר לו: אם אין אתה מלמדני, אני אומר ליוחאי אבא ומוסרך למלכות. אמר לו:

״בני, יותר ממה שהעגל רוצה לינק — פרה רוצה להניק.״

אמר לו: ומי בסכנה? והלא עגל בסכנה! ושם צוהו רבי עקיבא חמשה דברים (פסחים קיב ע״א).

ביאור הדברים: רבי עקיבא חפץ ללמדו, אלא שחשש לסכנתו. לכך אמר שהפרה רוצה להניק יותר משהעגל רוצה לינק. השיב רבי שמעון: ״ומי בסכנה? והלא עגל בסכנה!״ — כלומר, אני הוא הנתון בסכנה, ואף על פי כן אני מבקש ללמוד; ובזה ניכרת מסירות נפשו וצמאונו לתורת רבו.

בעת שהותו אצל רבו הסתיר את גדלותו מעיני כל. וכשסמך רבי עקיבא את תלמידיו, אמר: ״ישב רבי מאיר תחילה״, ונתכרכמו פני רבי שמעון. אמר לו רבי עקיבא: ״דייך שאני ובוראך מכירין כחך״ (ירושלמי סנהדרין פ״א ה״ב, ובפני משה שם). ובבבלי מסופר שבשעת השמד, כשגזרה המלכות שכל הסומך ייהרג וכל הנסמך ייהרג, יצא רבי יהודה בן בבא וישב בין שני הרים גדולים, בין אושא לשפרעם, וסמך שם חמשה זקנים, ורבי שמעון אחד מהם; ולא זז משם עד שנעצו בו שלש מאות לונביאות של ברזל (סנהדרין יד ע״א).

וכל כך גדול היה כבוד רבו עליו, שפעם אחת אחר פטירת רבי עקיבא נפלט מפיו דבר שלא היה לכבודו, ונצטער על כך והתענה עד שהושחרו שיניו (נזיר נב ע״ב).

והוא מחמשת התלמידים שבהם העמיד רבי עקיבא את התורה מחדש, אחר שמתו עשרים וארבעה אלף תלמידיו: ״עד שבא רבי עקיבא אצל רבותינו שבדרום ושנאה להם: רבי מאיר ורבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון ורבי אלעזר בן שמוע,

והם הם העמידו תורה אותה שעה.״ (יבמות סב ע״ב)

לא בתורת הנסתר בלבד נתפרסמה גדולתו, אלא אף בתורה שבעל פה היה מן היסודות שעליהם היא עומדת. אמרו חז״ל: ״סתם מתניתין רבי מאיר, סתם תוספתא רבי נחמיה, סתם ספרא רבי יהודה, סתם ספרי רבי שמעון, וכולהו אליבא דרבי עקיבא״ (סנהדרין פו ע״א). ועל שמו נקראת גם ״מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי״.

ונעשה שמו דוגמה למדרגת ״תורתן אומנותן״: אמר רבי יוחנן שאין מפסיקין לתפלה אלא ״כגון רבי שמעון בן יוחי וחביריו שתורתן אומנותן״ (שבת יא ע״א). ואמר אביי: ״הרבה עשו כרבי שמעון בן יוחי ולא עלתה בידן״ (ברכות לה ע״ב) — שאין זו מדרגה שכל אדם יכול לעמוד בה.

ומדבריו במשנה: ״שלשה כתרים הם: כתר תורה וכתר כהונה וכתר מלכות, וכתר שם טוב עולה על גביהן״ (אבות ד, יג).

ועל כולם — ספר הזוהר הקדוש, שבו נתגלו רזי התורה על ידו ועל ידי בנו רבי אלעזר והחבריא קדישא, ממה שנתגלה להם על ידי משה רבינו רעיא מהימנא ואליהו הנביא.

ישבו רבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון, ויהודה בן גרים יושב אצלם. פתח רבי יהודה ואמר: כמה נאים מעשיהן של אומה זו — תקנו שווקים, תקנו גשרים, תקנו מרחצאות. רבי יוסי שתק. נענה רבי שמעון ואמר: ״כל מה שתקנו לא תקנו אלא לצורך עצמן — תקנו שווקים להושיב בהן זונות, מרחצאות לעדן בהן עצמן, גשרים ליטול מהן מכס״. הלך יהודה בן גרים וסיפר דבריהם, ונשמעו למלכות. אמרו:

״יהודה שעילה — יתעלה; יוסי ששתק — יגלה לציפורי; שמעון שגינה — ייהרג.״ (שבת לג ע״ב)

הלך הוא ובנו רבי אלעזר ונחבאו בבית המדרש, והיתה אשתו מביאה להם בכל יום פת וכד של מים. כשתקפה הגזירה אמר לבנו: ״נשים דעתן קלה עליהן, שמא יצערוה ותגלה אותנו״, והלכו ונחבאו במערה (שם).

״איתרחיש ניסא, איברי להו חרובא ועינא דמיא״ — נעשה להם נס, ונברא להם עץ חרוב ומעין מים. והיו פושטים בגדיהם ויושבים עד צואריהם בחול, וכל היום עוסקים בתורה. בשעת תפלה היו לובשים ומתכסים ומתפללים, וחוזרים ופושטים כדי שלא יבלו בגדיהם (שבת לג ע״ב). ואליהו הנביא היה רגיל לבוא אצלם לגלות להם סתרי תורה (מאמרי רשב״י (ברכות–יומא), תולדות, עמ׳ טו).

ישבו שתים עשרה שנה במערה, עד שבא אליהו ועמד על פתח המערה ואמר:

״מאן לודעיה לבר יוחי דמית קיסר ובטיל גזירתיה?״ (שבת לג ע״ב)

בדרכם ישבו לנוח, וראו צייד לוכד עופות; ושמעו שכשנלכדה הצפור יצתה בת קול ״ספקלא״, וכשנמלטה — ״דימוס״. אמר רבי שמעון לבנו: אף צפור מבלעדי שמיא אינה נלכדת, כל שכן בר נש — ונתיישבה דעתם (מאמרי רשב״י (ברכות–יומא), תולדות, עמ׳ טו–טז).

וכשקרבו לישוב ראו בני אדם שחורשים וזורעים, ואמרו: ״מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה! ״ כל מקום שנתנו בו עיניהם — מיד נשרף. יצתה בת קול ואמרה להם: ״להחריב עולמי יצאתם? חזרו למערתכם!״ חזרו וישבו שם עוד שנים עשר חודש, באמרם: ״משפט רשעים בגיהנם שנים עשר חודש״. יצתה בת קול ואמרה: ״צאו ממערתכם״, ויצאו.

ביציאתם השניה, כל מקום שהיה רבי אלעזר מכה — היה רבי שמעון מרפא, ואמר לו: ״בני, די לעולם אני ואתה״. בערב שבת עם חשיכה ראו זקן אחד אוחז שני בדי הדסים ורץ בין השמשות. אמרו לו: ״הני למה לך?״ אמר להם: ״לכבוד שבת״. ״ותיסגי לך בחד?״ — ״חד כנגד זכור וחד כנגד שמור״. אמר רבי שמעון לבנו:

״חזי כמה חביבין מצות על ישראל.״

ונתיישבה דעתם (שבת לג ע״ב).

גופו היה מלא פצעים מן החול, והלך לרחוץ בחמי טבריא להתרפא. שמע רבי פנחס בן יאיר ויצא לקראתו, הכניסו לבית המרחץ והיה מטפל בבשרו; וראה סדקים בגופו, והיה בוכה ודמעות עיניו נופלות. אמר לו: ״אוי לי שראיתיך בכך״. אמר לו רבי שמעון:

״אשריך שראיתני בכך, שאילמלא לא ראיתני בכך — לא מצאת בי כך.״

שבתחלה, כשהיה רבי שמעון מקשה קושיא, היה רבי פנחס בן יאיר מתרץ לו שתים עשרה תירוצים; ולבסוף, כשהיה רבי פנחס מקשה, היה רבי שמעון מתרץ לו עשרים וארבעה תירוצים (שבת לג ע״ב).

אמר רבי שמעון: ״הואיל ואיתרחיש ניסא, איזיל אתקין מילתא״ — הואיל ונעשה לי נס, אלך ואתקן דבר לטובת הרבים. אמרו לו: יש מקום שיש בו ספק טומאה, ויש צער לכהנים להקיפו. אמר לו זקן אחד: כאן קיצץ בן זכאי תורמוסי תרומה. עשה גם הוא כן: כל מקום שהיה קשה — טיהרו, וכל מקום שהיה רך — ציינו (שבת לג ע״ב – לד ע״א). ובמדרש ובירושלמי מפורש שהיה זה טיהור העיר טבריה (בראשית רבה עט, ו; ירושלמי שביעית פ״ט ה״א).

פעם אחת גזרה המלכות שלא ישמרו את השבת ושלא ימולו את בניהם. אמרו: מי ילך ויבטל הגזירות? ״ילך רבי שמעון בן יוחאי, שהוא מלומד בנסים״, ורבי אלעזר ברבי יוסי עמו. יצא לקראתם בן תמליון ונכנס בבת הקיסר; וכשבא רבי שמעון קרא לו: ״בן תמליון, צא״, ויצא. אמר להם הקיסר: שאלו כל מה שתרצו. הכניסום לבית גנזיו, ונטלו את כתב הגזירה וקרעוהו (מעילה יז ע״א–ע״ב).

״ראיתי בני עלייה והן מועטין. אם אלף הן — אני ובני מהן; אם מאה הן — אני ובני מהן; אם שנים הן — אני ובני הן.״ (סוכה מה ע״ב)

ובאותו מקום אמר: ״יכול אני לפטור את כל העולם כולו מן הדין מיום שנבראתי ועד עתה, ואילמלי אלעזר בני עמי — מיום שנברא העולם ועד עכשיו״ (שם).

כל ימיו של רבי שמעון לא נראתה הקשת בענן, שזכותו הגינה על העולם ולא הוצרך לאות הברית (בראשית רבה לה, ב; ועיין כתובות עז ע״ב).

מעשה באשה אחת בצידון ששהתה עשר שנים עם בעלה ולא ילדה, ובאו לפני רבי שמעון להתגרש. אמר להם: ״כשם שנזדווגתם זה לזה במאכל ובמשתה, כך אין אתם נפרדים אלא מתוך מאכל ומשתה״. עשו סעודה גדולה, ואמר לה בעלה: ״כל חפץ טוב שיש לי בבית — טלי אותו ולכי לבית אביך״. מה עשתה? לאחר שישן, נשאוהו במטתו לבית אביה. כשננער אמרה לו: ״אין חפץ טוב לי בעולם יותר ממך״. הלכו אצל רבי שמעון, ועמד והתפלל עליהם ונפקדו.

״מה הקדוש ברוך הוא פוקד עקרות — אף צדיקים פוקדים עקרות.״

(שיר השירים רבה א, ד)

ואף ה״ינוקא״ שבזוהר הקדוש נולד מברכתו, שבירך את רב ספרא אביו ״דיהא ליה בר אריא באורייתא״ (זוהר ח״ב קסט ע״ב). ובזוהר אמרו עליו: ״בדרא דא, זכותא עלאה דרבי שמעון קא עביד לאתחזאה נסין על ידוי״ (זוהר ח״ב קמט ע״א).

״תאנא, אתמנו חברייא קמיה דרבי שמעון, ואשתכחו: רבי אלעזר בריה, ורבי אבא, ורבי יהודה, ורבי יוסי בר יעקב, ורבי יצחק, ורבי חזקיה בר רב, ורבי חייא, ורבי יוסי, ורבי ייסא״ (זוהר ח״ג קכז ע״ב). ושם גילה להם רזין עלאין, וקודם שיצאו נסתלקו שלשה מהם. אמר רבי שמעון: שמא חס ושלום נגזרה עלינו גזירה, על שנתגלה על ידינו מה שלא נתגלה מיום שעמד משה על הר סיני? יצתה בת קול ואמרה:

״אשרי אתה רבי שמעון, ואשרי חלקך וחלק החברים החיים עמך.״

(זוהר ח״ג קמד ע״א)

כשחלה, נכנסו לפניו רבי פנחס ורבי חייא ורבי אבא, ורבי אלעזר בנו משמשו. אמרו לו: וכי יסודו של עולם ימות? אמר להם: רואה אני שאין דיני נמסר לבית דין של מעלה, אלא הקדוש ברוך הוא בעצמו ידון אותי, שמדותיו נוטות לזכות תמיד. אחר כך נעלם מן החדר, וחזר ונמצא על מטתו, וריח בושם בבית. ואמר להם: ביקשתי לראות מקומי בין הצדיקים, ובחרתי לי מקום אצל אחיה השילוני — וגם לבני אלעזר ביררתי שם מקום טוב (מאמרי רשב״י (ברכות–יומא), תולדות, עמ׳ כב–כג, על פי הזוה״ק).

ביום שביקש רבי שמעון להסתלק מן העולם נתאספו החבריא לביתו, והאש הקיפה את הבית. בחר מהם מי שיישאר אצלו: רבי אלעזר בנו, רבי אבא, רבי יהודה, רבי יוסי ורבי חייא; ״אדהכי עאל רבי יצחק״. ואמר: ״בעינא למיעל בלא כסופא לעלמא דאתי״, וגילה רזין עלאין שלא נתגלו עד אז, וסידר את החבריא:

״רבי אבא יכתוב, ורבי אלעזר ברי ילעי, ושאר חברייא ירחשון בלבייהו.״

(זוהר ח״ג רפז ע״ב)

ובאמצע דבריו ציוה להעמיד כסא לרבי פנחס בן יאיר, שבא מגן עדן לשמוע דבריו. ואמר:

״כל יומא דא ברשותי קיימא.״ (זוהר ח״ג רצא ע״ב)

ופירש בעל בני יששכר, שהיה אור היום מתארך ושומר פקודתו של רבי שמעון, ולא היה רשות לאור היום להתחשך עד שנתן לו רבי שמעון רשות — ובעבור זה מרבין אור ביום ההוא. וסיפר רבי אבא:

״לא סיים בוצינא קדישא למימר ׳חיים׳, עד דאשתככו מלוי, ואנא כתבנא… כל ההוא יומא לא אפסיק אשא מן ביתא… בתר דאזיל אשא, חמינא לבוצינא קדישא קדש הקדשים דאסתלק מן עלמא, אתעטף, שכיב על ימיניה, ואנפוי חייכין.״ (זוהר ח״ג רצו ע״ב)

ומספר שם הזוהר הקדוש, שבני ציפורי באו לקחתו להיקבר אצלם, ובני מירון צווחו כנגדם. וכשיצאה המטה היתה פורחת באויר, ואש להטה לפניה, ושמעו קול: ״עולו ואתו ואתכנשו להילולא דרבי שמעון, יבא שלום ינוחו על משכבותם״. וכשנכנס למערה שמעו קול: ״זה האיש מרעיש הארץ מרגיז ממלכות… זכאה חולקיה לעילא ותתא… ואתה לך לקץ ותנוח ותעמוד לגורלך לקץ הימין״ (זוהר ח״ג רצו ע״ב).

ויום הסתלקותו היה בל״ג בעומר, כמבואר בכתבי רבינו האר״י: ״והטעם שמת רשב״י ביום ל״ג בעומר, כי הוא מתלמידי רבי עקיבא״ (פרי עץ חיים, שער ספירת העומר פ״ז). ויום זה נקרא ״יום הילולא דרשב״י״, על שם הלשון בזוהר ״ואתכנשו להילולא דרבי שמעון״.

וציונו הקדוש במירון שבגליל העליון, ועמו בנו רבי אלעזר, כמו שכתב מהרח״ו: ״קברי רשב״י ור״א בנו אשר קבורים בעיר מירון כנודע״ (שער הכוונות, דרושי הפסח דרוש יב).

על אביו יוחאי לא נתפרשו פרטים רבים. מדברי רבי שמעון לרבי עקיבא בבית האסורים, ״אם אין אתה מלמדני, אני אומר ליוחי אבא ומוסרך למלכות״ (פסחים קיב ע״א), נראה שהיה לאביו מעמד וקשר אצל המלכות. ובשעה שנשתלח לרומי אמר: ״אילו היה יוחאי אבא קיים, יכולין אתם לומר לו תן בנך להריגה?״ (מעילה יז ע״ב) — ומשמע שכבר נפטר אביו באותה שעה.

אשה צדקת היתה. כשהיתה מרבה לדבר בשבת, היה אומר לה: ״אמא, שבת היא״, והיתה שותקת (ויקרא רבה לד, טז).

בגמרא נזכרת מסירותה לבעלה ולבנה בשעת הסכנה: כאשר נחבאו בבית המדרש, היתה מביאה להם בכל יום פת וכד של מים (שבת לג ע״ב). שמה לא נתפרש. ולפי מה שאמרו בזוהר הקדוש שרבי פנחס בן יאיר היה חמיו של רבי שמעון — היתה בתו של רבי פנחס, וכמבואר שם שקרא לרבי אלעזר ״נכדו״ (זוהר ח״ג קיט ע״א); ועיין להלן.

רבי פנחס בן יאיר, מגדולי החסידים בדורו, נקרא בגמרא ״חתניה״ של רבי שמעון, והוא שיצא לקראתו ביציאתו מן המערה (שבת לג ע״ב). ואולם בזוהר הקדוש נאמר לרבי שמעון: ״לרבי פנחס בן יאיר חמוך״ — חותנך (זוהר ח״ג, אדרא רבא); וכן נקט בספר מדות רשב״י ובשאר ספרי תולדותיו, שהיה חותנו. וכבר עמדו המפרשים בשינוי זה, ובעל סדר הדורות האריך בו (סדר הדורות, ערך רבי שמעון בן יוחאי).

ומגדולת רבי פנחס: כשהלך לפדיון שבויים פגע בנהר גינאי ואמר לו: ״גינאי, חלוק לי מימך ואעבור בך״, ונחלק לו הנהר (חולין ז ע״א); ומפורסם מעשה חמורו שלא היה אוכל דבר שאינו מעושר (שם, וזוהר פרשת בלק). ובשעת הסתלקותו של רבי שמעון הזכירו ואמר: ״בזמנא אחרא כד הוינא בבי מרעי, הוה רבי פנחס בן יאיר קמאי״ (זוהר, אדרא זוטא).

רבי אלעזר היה עם אביו במערה כל שלש עשרה השנים, שותפו לצער המערה ולעמל התורה שבה, ועליו אמר רבי שמעון: ״אם שנים הן — אני ובני הן״ (סוכה מה ע״ב).

גדלותו בתורה היתה עצומה: כשהיו יושבים רבן שמעון בן גמליאל ורבי יהושע בן קרחה על ספסלים, היו יושבים לפניהם רבי אלעזר ברבי שמעון ורבי על גבי קרקע, מקשים ומתרצים (בבא מציעא פד ע״ב).

קיבל עליו יסורים מאהבה: בכל לילה היו מציעים תחתיו ששים לבדים, ולמחרת היו מוציאים מתחתיו ששים ספלים של דם וליחה. ובערב היה אומר ליסוריו: ״אחיי ורעיי, בואו!״, ובבוקר: ״לכו מפני ביטול תורה״ (שם).

קודם פטירתו ציוה לאשתו שלא תקברהו, אלא תניחהו בעלייתו. ״לא פחות משמונה עשרה שנה ולא יותר מעשרים ושתים שנה״ שכב שם; וכשבאו שנים לדין היו עומדים על פתח הבית, וקול יוצא מן העלייה: ״איש פלוני, אתה חייב; איש פלוני, אתה זכאי״. וכל אותן שנים לא באה חיה רעה לעירם.

נראה רבי שמעון לחכמים בחלום ואמר: ״פרידה אחת יש לי ביניכם, ואי אתם רוצים להביאה אצלי?״ ולא הניחום בני עכבריא. ערב יום הכפורים היה, והיו טרודים; ושלחו חכמים לבני בירי, והעלו את מטתו והביאוהו למערת אביו. מצאו עכנא שהקיף את פי המערה. אמרו לו: ״עכנא עכנא, פתח פיך ויכנס בן אצל אביו״ — ופתח להם (בבא מציעא פד ע״ב).

ואחר כך שלח רבי לדבר באלמנתו לישאנה, והשיבה: ״כלי שנשתמש בו קודש, ישתמש בו חול? ״ — ״מעלין בקודש ואין מורידין״. ואמרה: ״בתורה מיהא גדול ממך לא ידענא, במעשים ידענא, דהא קביל עליה יסורי״ (שם).

(זוהר, הקדמה; פרשת בלק). ואחי אשתו הוא רבי שמעון בן איסי בן לקוניא (בבא מציעא פה ע״א).

כשבא רבי לעירו של רבי אלעזר, שאל: ״יש בן לאותו צדיק?״ ונודע לו שיש לו בן, שהיה בתחילה רחוק מדרך אבותיו. קירבו וסמכו ״רבי״, ומסרו ללמוד אצל רבי שמעון בן איסי בן לקוניא אחי אמו. לימים גדל ונכנס לבית מדרשו של רבי, וקרא עליו רבי: ״פרי צדיק עץ חיים״. וכשנפטר הביאוהו למערת אביו, ולא פתח העכנא; ויצתה בת קול ואמרה: ״לא מפני שזה גדול מזה, אלא זה היה בצער מערה וזה לא היה בצער מערה״ (בבא מציעא פה ע״א).

רבי יהודה הנשיא, רבינו הקדוש מסדר המשנה, למד אצלו בתקוע, כמו שאמר רבי עצמו: ״כשהיינו לומדין תורה אצל רבי שמעון בתקוע״, ומסר מהנהגותיו בהלכה (שבת קמז ע״ב). הרי שקיבל תורתו לא בשמועה בלבד, אלא מפיו ומראיית מעשיו.

רבי שמעון בן יהודה נמנה עם מוסרי תורתו. במשנה נאמר: ״רבי שמעון בן יהודה אומר משמו״, וביארו המפרשים שהכוונה לרבי שמעון בר יוחאי; ושם מסר בשמו את שיטתו בכפרת שעירי הציבור (משנה שבועות א, ה).

רבי יונתן בן עסמיי ורבי יהודה בן גרים למדו פרשת נדרים בבית מדרשו. לאחר שנפטרו ממנו בערב ונשארו ללון בעיר, חזרו בבוקר להיפטר ממנו פעם נוספת, כמו שלמדו ממנו שכך ראוי לתלמיד לעשות. ורשב״י הכיר במעלתם ושלח את בנו לקבל את ברכתם, באמרו: ״אנשים של צורה הם״ (מועד קטן ט ע״א).

ובראש תלמידיו — רבי אלעזר בנו, שלמד מפיו גם במערה.

אלו הם החברים שנכנסו עמו לאדרא רבא, ומקצת מדבריהם בזוהר הקדוש:

◆ רבי אלעזר בנו — יושב לפני אביו בשעת הסתלקותו, ועליו נאמר: ״ורבי אלעזר ברי ילעי״ (אדרא זוטא).

◆ רבי אבא — הוא שקיבל רשות לכתוב את דברי רבי שמעון: ״רבי אבא יכתוב״ (שם). וכתב מהרח״ו שבשעת הסתלקותו לא ניתנה רשות לשום אחד מן החברים לכתוב סתרי הזוהר אלא לרבי אבא (הקדמת מהרח״ו לשער ההקדמות).

◆ רבי יהודה — מן החבריא שנכנסו באדרא רבא ויצאו בשלום, והיה גם באדרא זוטא.

◆ רבי יוסי בר יעקב — אחד משלשה שנסתלקו באדרא רבא.

◆ רבי יצחק — באדרא זוטא שלח רבי שמעון את בנו לבדוק אם הוא שם, ״דאנא מערבנא ליה״, ואמר לו: ״כמה יאות חולקך״ (אדרא זוטא).

◆ רבי חזקיה בר רב — אחד משלשה שנסתלקו באדרא רבא.

◆ רבי חייא — בשעת הסתלקות רבי שמעון קם ואמר: ״עד השתא בוצינא קדישא מסתכל עלן, השתא לאו הוא עדן אלא לאשתדלא ביקריה״ (סוף אדרא זוטא).

◆ רבי יוסי — מן החבריא שיצאו בשלום, והיה גם באדרא זוטא.

◆ רבי ייסא — אחד משלשה שנסתלקו באדרא רבא.

״עד לא נפקו חברייא מההוא אדרא, מיתו רבי יוסי ברבי יעקב ורבי חזקיה ורבי ייסא״. ומבאר שם הזוהר, שבעוד נשמותיהם מתבסמות בדברי הסוד שנתגלו, יצאה נשמתם בנשיקה ונטלום מלאכים עליונים. אמר רבי שמעון: ״כמה זכאה חולקיהון דהני תלתא״. יצא קול ואמר: ״ואתם הדבקים בה׳ אלקיכם חיים כולכם היום״.

״עשרה עאלו, ושבעה נפקו.״ (זוהר ח״ג קמד ע״א)

ובאדרא זוטא, ביום הסתלקותו, נשארו אצלו ״רבי אלעזר בריה ורבי אבא ורבי יהודה ורבי יוסי ורבי חייא, אדהכי עאל רבי יצחק״ (זוהר ח״ג רפז ע״ב) — והם שבעה החברים שקראם מהרח״ו ״שבעה עיני ה׳״ (הקדמת מהרח״ו לשער ההקדמות).

יסוד גדול ללימוד מאמרי רשב״י מצינו בדבריו לתלמידיו:

״בני, שנו מדותי, שמדותי תרומות מתרומות מדותיו של רבי עקיבא.״

(גיטין סז ע״א)

ופירש רש״י: ״שנו מדותי — למדו תורתי״; ושבחר את תורתו מתוך עיקרי משניותיו של רבו, ברירה אחר ברירה. הרי קריאה מפורשת מפי רשב״י להגות בתורתו ולשנות את דבריו — ומכאן שם הספר ״מדות רשב״י״. נמצא שאין ההתקשרות אליו מצטמצמת בסיפור שבחיו ומופתיו בלבד; דרך קרובה וישרה היא לעסוק באותה תורה שמסר לתלמידיו: ללמוד את מאמריו, להבינם ולחזור עליהם.

אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי:

״כל תלמיד חכם שאומרים דבר שמועה מפיו בעולם הזה — שפתותיו דובבות בקבר.״ (יבמות צז ע״א)

ובלימוד מאמרי רשב״י יש חביבות יתירה, שהרי מאמר זה עצמו נמסר בשמו; נמצא שהלומד את תורתו עוסק בדברים שרשב״י עצמו גילה את מעלתם. ועל כך כתב בליקוטי מוהר״ן: ״כשאדם כשר לומד תורת התנא, אז התנא נושק אותו והוא נושק את התנא, וגורם תענוג גדול להתנא, כמו שכתוב שפתותיהם דובבות בקבר״ (ליקוטי מוהר״ן ח״א סי׳ יב).

ובספר חסידים נאמר על הצדיקים: ״וכל האומר דבר שמועה מפיהם, הם מתפללים עליו שם ומליצים טובה עליו״ (ספר חסידים סי׳ רכד).

וכתב בעל אור החמה בשם רבי אברהם גלאנטי על רשב״י, שהוא ״מנהיג את העולם בתורתו שלמד, כי כל מאמר ומאמר שהיה אומר, כשזוכרין אותם שפתותיו דובבות בקבר, ובזה הוא מנהיג את העולם כולו״ (אור החמה, הובא בהילולא דרשב״י).

״האומר שמועה בשם אומרה, יראה בעל שמועה כאילו עומד לנגדו.״

(ירושלמי שקלים פ״ב ה״ה)

יש בדברים אלו הוראה כיצד לגשת אל הלימוד: לא כאדם הקורא דברים שאין לו שייכות לבעליהם, אלא כתלמיד המקבל תורה מרבו. כשלומדים מאמר של רשב״י, ראוי להתבונן ממי יצאו הדברים, וללומדם בכובד ראש, ביראה ובתשוקה להבינם. ובאותו מקום אמרו על הצדיקים: ״דבריהם הן הן זכרונן״.

בליקוטי מוהר״ן מבואר ששכלו ונשמתו של החכם ניכרים ונרשמים בדברי תורתו, ומשום כך גם לאחר הסתלקותו יש בלימוד דבריו דרך לקבל מתורתו ולהתקשר אליו (ליקוטי מוהר״ן ח״א סי׳ קצב).

ובמבוא לספר מדות רשב״י הובאו דברי הרב המגיד ממעזריטש:

״כשלומד בגמרא ׳אמר רבי שמעון׳, תיבת שמעון הוא חיות התנא… הוא מקשר עצמו לרבי שמעון ולומד אצלו״.

(ליקוטי אמרים להה״מ ממעזריטש; הובא במבוא לספר מדות רשב״י.)

ואף שלא זכינו לשמוע תורה מפיו, הרי דבריו מסורים בידינו; וכשאנו מתייגעים להבינם, אנו מתקשרים אליו באמצעות התורה שהנחיל לנו.

ובליקוטי הלכות: בשם הקדוש של כל צדיק נכלל כל מהותו, תורתו ומעשיו, ״כי השם הוא נפשו ונשמתו״; ועל כן כשמזכירין ״רבי שמעון בן יוחאי״, כלול בזה השם כל מעשי התנא שהיה שלש עשרה שנים במערה וחיבר ספר הזוהר, ואנו ממשיכין עלינו קדושתו וזכותו (ליקוטי הלכות, הלכות סעודה ה״ד, אות ו).

כתב בעל ״מדות רשב״י״, המקובל רבי ישעיה אשר זליג מרגליות זצ״ל:

״כל אלו בני ישראל הלומדים מאמרי רשב״י… ומתנהגים בדרכיו על פי מדותיו אשר הורנו הוא, רשב״י נהנה מאד מזה, והם כולם נקראים תלמידיו ממש, ויכולים לדבק את נפשם אליו בהתקשרות עצומה.״ (הילולא דרשב״י)

ועל כוונת ספרו כתב: ״לכן נתעוררתי ללקט כל מאמרי רשב״י מכל הש״ס בבלי וירושלמי ומדרשות חז״ל… וקראתי שמו ׳מדות רשב״י׳, למען שיהיה ביד כל אדם מישראל ספר מיוחד מכל תורת רשב״י, למען ילמדון בו יום יום, לעורר זכותא דרשב״י, אשר זכותו מקיים עלמא עד דייתי מלכא משיחא״ (שם).

״והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע — בהאי חבורא דילך דאיהו ספר הזהר… ובגין דעתידין ישראל למטעם מאילנא דחיי דאיהו האי ספר הזהר, יפקון ביה מן גלותא ברחמי.״ (זוהר ח״ג קכד ע״ב, רעיא מהימנא)

״וכמה בני נשא לתתא יתפרנסון מהאי חבורא דילך כד יתגלי לתתא בדרא בתראה בסוף יומיא, ובגיניה׳וקראתם דרור בארץ׳.״ (תיקוני זוהר, סוף תיקון ו)

ובעל התניא פותח את אגרת הקודש סימן כו בדברי הרעיא מהימנא הנ״ל (תניא, אגרת הקודש סי׳ כו). ועוד אמרו בזוהר: ״דין הוא רבי שמעון בר יוחאי, דבשעתא דפתח פומיה למישרי למלעי באורייתא, צייתין לקליה כל כרסוון וכל רקיעין וכל רתיכין״ (זוהר ח״ב יד ע״ב).

״כי הכל תלוי בעסק החכמה הזאת, ומניעתינו מלהתעסק בה היא גורמת איחור ועכוב בנין בית מקדשנו ותפארתינו… וכאשר נשוב בתשובה לעסוק מאהבה בחכמה הזאת, יגאלו ישראל בב״א.״ (הקדמת מהרח״ו לשער ההקדמות)

ועוד כתב שם, שרשב״י ראה ברוח קדשו וציוה לרבי אבא לכתוב את ספר הזוהר בדרך העלם, ״להיותו מוצנע למשמרת עד דרא בתראה קריב ליומיה מלכה משיחא, כדי שבזכות המתעסקים בו תצמח הגאולה בימינו״ (שם).

בשם הגאון מווילנא מובא: ״ועיקר הגאולה תלויה בלימוד הקבלה״ (אבן שלמה פי״א אות ג). וכתב הרמח״ל: ״מן התיקונים הגדולים שנתקנו בעולם היה ספר הזוהר, כאשר נאמר שבחיו בכמה מקומות ממנו עצמו, כי הוא לגאולה הוכן, ולהצמיח קרן ישועה לבית ישראל״ (אדיר במרום).

״לימוד ספר הזהר מרומם על כל לימוד, בשגם לא ידע מאי קאמר, ואף שיטעה בקריאתו, והוא תקון גדול לנשמה.״ (חיד״א, מורה באצבע אות מד)

וטעמו שם: כל התורה כולה שמותיו של הקדוש ברוך הוא, אלא שנתלבשה בסיפורים, והקורא נותן דעתו על פשט הפשט; אבל ספר הזוהר — ״הן הסודות עצמן בגלוי, והקורא יודע שהם סודות וסתרי תורה, אלא שאינו מובן מקוצר המשיג ועומק המושג״ (שם).

״למוד ספר הזהר נשגב מאד לטהר ולקדש הנפש, ואפלו אי לא ידע מאי קאמר ושוגה בו שגיאות הרבה, הוא חשוב לפני הקדוש ברוך הוא.״

(פלא יועץ, ערך זוהר)

והמשיל שם לתינוק קטן שאינו יודע לדבר ומדבר חצאי תיבות, ואביו ואמו שמחים לקולו — כך יושב בשמים שוחק ושמח כשאיש ישראל יש לו חיבה בתורה ורוצה ללמוד, אף שאין דעתו משגת.

ובשם בעל בני יששכר מובא: ״אמת שמקובל בידינו שגם מי שלא ידע כלום, אף על פי כן לשון הזוהר מסוגל לזכך הנפש״ (הוספות מהרצ״א, אות ט). ובהקדמת ספר עצי עדן לרבי יצחק אייזיק מקומרנא: ״ומי שלא ראה אור הזוהר מתוקים מדבש, לא ראה מאורות מימיו ולא טעם טעם התורה״. וכתב השל״ה הקדוש: ״צריכים ללמוד הזהר באימה וביראה ובדביקות גדול״.

אמר רשב״י: ״חס ושלום שתשתכח תורה מישראל״ (שבת קלח ע״ב). וכתב החיד״א לקבוע לימוד קבוע במשניות ובזוהר ובתהלים: ״משנה, זהר, תהלים, כ״ד — לא יסורו ממנו… וסימנך זכות״ם יגן — ראשי תיבות זהר, כ״ד ותהלים, משניות, כי הלימוד בהם יגן בעולם הזה ובעולם הבא בלי ספק״ (מורה באצבע אות קיט).

קביעת לימוד יום יומי במאמריו היא דרך מעשית להרבות את זכרון תורתו בפינו ובלבבנו. אין צורך להמתין עד שתימצא שעה מרובה; אפשר לקבוע זמן ללימוד מאמר אחד, לעמוד על פירושו ולחזור עליו, ומעט המצטרף למעט נעשה עם הזמן קנין של תורה. וראוי שתהא הקביעות בלימוד שיש בו הבנה: מה בא התנא ללמדנו, מה טעמו, וכיצד נדרשים הפסוקים שבמאמרו — כדי שלא יישאר המאמר אמירה מן השפה ולחוץ, אלא ייעשה חלק מתלמודו של האדם.

בנו של בעל מדות רשב״י, ר׳ שלמה אליעזר מרגליות זצ״ל, העיד במכתב ששמע פעמים רבות מפי אביו, שהיה אומר ללמוד מאמר או שנים קודם השינה:

״מ׳לייגט זיך שלאפן מיט רבי שמעון׳ן — שטייט מען אויף מיט רבי שמעון״.

(מכתבו של ר׳ שלמה אליעזר מרגליות זצ״ל, שנדפס בספר אזמר בשבחין; הובא בהערה למבוא ספר מדות רשב״י.)

רבי אבא, תלמידו וסופרו הנאמן, השתטח על קברו והזכיר שם ממעשיו הטובים, ולמד שם מתורת רבו. ורבי חייא השתטח על ציונו, ונשק לעפרא, ובכה ואמר:

״עפרא עפרא… בוצינא קדישא דהוה נהיר עלמא, שליטא רברבא ממנא, דזכותיה מקיים עלמא, אתבלי בך?! … אנת בלא בעפרא? אנת קיים ונהיג עלמא.״ (זוהר, הקדמה ד ע״א)

ורבי יהושע בן לוי מצא את אליהו עומד על פתח מערת רשב״י (סנהדרין צח ע״א). ומעשה בתלמיד אחד מתלמידי רבי שמעון ששכח תלמודו, והלך למערת רבו ובכה שם, ונראה אליו רבו ואמר לו: ״כד תהי רמי בי תלתא קלי, אנא אתי״ — חזור על לימודך שלש פעמים, ורבך יתראה אליך (תוכן הדברים בקהלת רבה י, י).

מהרח״ו מעיד על רבו: ״ענין מנהג שנהגו ישראל ללכת ביום ל״ג לעומר על קברי רשב״י ור״א בנו אשר קבורים בעיר מירון כנודע, ואוכלים ושותים ושמחים שם. אני ראיתי למורי ז״ל שהלך לשם פעם אחד ביום ל״ג לעומר, הוא וכל אנשי ביתו, וישב שם שלשה ימים״. ועוד העיד שם שרבי יונתן שאגיש הוליך את בנו הקטן למירון, ״ושם גילחו את ראשו כמנהג הידוע, ועשה שם יום משתה ושמחה״ (שער הכוונות, דרושי הפסח דרוש יב).

ומעשה נורא מובא שם: רבי אברהם הלוי היה נוהג לומר ״נחם״ בתפלה גם ביום ל״ג בעומר במירון, ואמר לו האר״י שראה את רשב״י עומד על קברו ואמר:

״אמור אל האיש הזה אברהם הלוי, כי למה אומר נחם ביום שמחתינו?״

וסיים מהרח״ו: ״וכתבתי כל זה להורות כי יש שורש במנהג הזה״ (שם).

ובספר מאמרי רשב״י הובא בשם האר״י ז״ל, שביום ל״ג בעומר עומד רשב״י על ציונו ומברך לכל אחד ואחד מן הבאים לכבודו.

(מאמרי רשב״י (ברכות—יומא), תולדות, עמ׳ כז, בשם קבלה מן האר״י ז״ל.)

כבר לפני יותר מחמש מאות שנה כתב רבינו עובדיה מברטנורא במכתבו מארץ ישראל (שנת רמ״ט): ״בי״ח באייר, יום מיתתו, באים מכל הסביבות ומדליקים אבוקות גדולות״, ושהרבה עקרות נפקדו וחולים נתרפאו בנדר ובנדבה שהתנדבו למקום ההוא.

(אגרת רבינו עובדיה מברטנורא, נדפסה בספר דרכי ציון.)

והרמ״ק ורבי שלמה אלקבץ השתטחו שם בשנת ש״ה. ומרן הבית יוסף חגג שם את חג הסכות והקיף את הציונים בארבעה מינים ולמד שם זוהר, ובא אליו המגיד ואמר לו: ״רשב״י ובנו שמחו לקראתכם בקרותכם הזוהר על מערתם״ (מגיד מישרים, פרשת אמור).

ובשנת תק״ב עלה לשם האור החיים הקדוש, ובהגיעו לתחתית ההר ירד מן החמור והיה עולה על ידיו ועל רגליו, וצועק: ״היכן אני השפל נכנס, למקום אש שלהבת… וכל פמליא של מעלה הכא, וכל נשמות הצדיקים שמה!״

(ר׳ שמואל העליר, סוף ספר כבוד מלכים.)

נוהגים להרבות בנרות ובאבוקות לכבודו, משום שיום הסתלקותו ״מרובה אור היה״, כמבואר באדרא זוטא; ולעסוק לאור הנרות בתורתו, לספר בשבחו, לזמר את הזמירות שנתקנו לכבודו — ומפורסם הפיוט ״בר יוחאי נמשחת אשריך״ שחיבר המקובל רבי שמעון לביא — וללמוד באדרא זוטא שבה מסופרת הסתלקותו (ספר התודעה פרק כז).

״וביום ל״ג לעומר אין להתאבל… אלא מצוה לשמוח שמחת רשב״י״ (משנת חסידים, מסכת אייר). ועיקר השמחה — מה שזכינו שהשאיר לנו השארה קדושה כזאת, ספר הזוהר הקדוש, שתשאר לדורי דורות (ליקוטי הלכות, הלכות נזיקין ה״ד).

ומי שאינו יכול לעלות למירון, כתב בעל הילולא דרשב״י: ״ילמוד ביום הזה ביום ל״ג לעומר ממאמרי רשב״י, וישמח במקומו, שהוא בשמחת הילולא דרשב״י״.

הרוצה להתקרב אל התנא האלקי רבי שמעון בר יוחאי — ייתן מקום לתורתו בתוך סדר יומו. מתוך המקורות הללו עולה דרך של לימוד והתקשרות: לשנות את מאמריו, להבינם, לאומרם בשמו, ולקבל מהם הוראה בעבודת ה׳. בכך נעשית אהבת הצדיק לאהבת תורתו, והכיסופים להתקרב אליו מביאים לידי עסק התורה בפועל — כקריאתו לתלמידיו: ״בני, שנו מדותי״, ״למדו תורתי״.

יהי רצון שנזכה לעסוק בתורתו הקדושה של רבי שמעון בר יוחאי, בנגלה ובנסתר, באהבה וביראה, ללמוד וללמד, לשמור ולעשות; ותהא זכות התנא האלקי רבי שמעון בר יוחאי ובנו רבי אלעזר עומדת לנו ולכל ישראל, ויתקיים בנו מה שנאמר עליו בשעת הסתלקותו: ״ואתה לך לקץ ותנוח ותעמוד לגורלך לקץ הימין״ — ובזכותו נזכה לגאולה השלמה ברחמים, במהרה בימינו, אמן.

זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל, אמן